בשבילי, הרפואה הכללית לא יכלה להתחרות במשיכה שנמשכתי ללימודי המוח, שהוא נושא לימוד מרתק לאין שיעור מכל נושא אחר
(וודי אלן קורא לזה העוגב השני האהוב עליו). בזמנו כל כך הרבה משאר הרפואה נראתה לי, די נאיבית, כמו מכניקה בלבד, בין אם כן חסימות לצינורות, שבירות לעצמות או אפילו חוסר איזון כימי ומטבולי בלב או ברקמות אחרות. אבל נוירולוגיה טהורה מעולם לא הייתה קסם במיוחד או, כמו להיות נוירולוג הרגיש כמו מקלט פסנתר מופתי אבל אף פעם לא באמת האזנה למוסיקה. לא, המנגנון הנפשי - והקשר שנוצר בין אנשים
בהתמוטטותו - היה האזור שהכיל את הפנייה הגדולה ביותר בחיי מבחינתי. שום דבר אחר לא התקרב לקסם של לפגוש אנשים שממש יצאו מדעתם.
פסיכוזה היא תמיד אטרקציה גדולה עבור פסיכיאטרים צעירים, ובתחילה אני כמו עמיתי החניכים, חשבתי שזה התחום שבו אני רוצה לעבוד. זה קשה שלא להתפתות על ידי מטופלים שמאמינים שעורם כחול, המוח שלהם קולט גלים מכוכב נוגה וה- CIA עוקבים אחר כל מהלך שלהם. אבל אני עד מהרה מצאתי את עצמי נמשך יותר ויותר למצוקתם של מטופלים עם חרדה ודיכאון, ובמיוחד המקרים בהם ראיתי אנשים כלואים בתוך מושרשות על ידי חוויות מוקדמות יותר של ילדות של טראומה שהייתה לסטגנציה ופגיעה
בתפתחות הפסיכולוגית. התעללות בילדים על כל צורותיה צצה שוב וכמעט בכל מטופל שפגשתי. במהלך אחד הסבבים שלי יצא לי לעבוד עם קשישים, נדהמתי לשמוע ילדים בני 90 מספרים לי על הכאב שלהם ממערכות יחסים עם הוריהם כשהיו רק בני שלוש, זיכרונות
שמעולם לא עזבו אותם ומאז צבעו כל היבט בחייהם. זה ידוע כיצד החודשים הראשונים והשנים החשובות של הקשר ההוא בין התינוק למטפלת מגדירים את החיים העתידיים של התקשרות עם אחרים.
התחלתי לראות טעם קטן במתן טיפולים למבוגרים חולים בלי קודם
להבין לעצמי כמה שיותר את תחילת הפתולוגיות שלהם,
מושרשת בילדות, המקום שבו האישיות עצמה נוצרת - ואז לעתים קרובות נשאר. כל ספר שקראתי, מפרויד ועד לאינג, רמז אליו. אז אחרי שתיים עשרה שנים של לימודי רפואה ופסיכיאטריה בלונדון, קיבלתי את ההחלטה לחזור
לאוקספורד, הפעם לאוניברסיטה, להתמחות בפסיכיאטריה של ילדים ומתבגרים.
במהלך ההכשרה הכללית שלי, התחלתי להיות מעורב יותר ויותר בלימוד היסטוריה של פסיכדלים ברפואה. קראתי כל מה שיכולתי למצוא בנושא והטרדתי את מורי ללא הרף לטובת ניסיונם וחוכמתם.
למרבה הצער, אף אחד לא יכול להגיד לי כלום על הפוטנציאל של פסיכדלים כטיפולים רפואיים. כמה מהפרופסורים המזוקנים והזוקנים יותר נזכרו בתקופה שבה LSD
העניק זוהר אור קצר לפסיכיאטריה הקלינית בשנות ה -50 וה -1960,
אבל מאז הכל אבד או נשכח. כל ספרי הלימוד העכשוויים שהיו לי
אמרו על הנושא 'LSD: אין שימושים רפואיים' או שהן היו נרחבות
פרקים בנושאים כגון 'כיצד לטפל במקרה חירום רפואי כאשר למישהו יש הזיה מסוכנת'.