top of page

שימושים מודרניים לחומרים פסיכדליים שמקורם בצמחים טבעיים ובפטריות


אם ברצוננו להתקדם עלינו לזנוח את תפיסתנו המערבית המצומצמת בכול הנוגע לאמצעים שתכליתם לשפר את הבריאות האישית והחברתית שלנו. המודל האינסטינקטיבי לכאורה, המושתת על חמדנות בלתי מרוסנת, פשוט אינו עובד, והוא אף עלול להרוג אותנו אלא אם כן נחווה שינוי תודעתי גלובלי – לא בהכרח במובן הרוחני, אלא יותר בהיבט החברתי וההתנהגותי. התפיסה הזו חורגת מעבר לגישות עכשוויות בנוגע לבריאות, פוליטיקה וארגון החברה, והיא כבר אינה מנת חלקם הבלעדית של המזוקנים ועונדי החרוזים, אלא מהווה בשנים האחרונות נושא אקוטי בפוליטיקה הממוסדת. ההרס הבלתי מתפשר שהבאנו על העולם הלא-מערבי במשך אלפיים שנה – ובייחוד הנזק שיצרנו באמצעות התיעוש במאה-וחמישים השנים האחרונות – חזר לנשוך אותנו בנעלי הנייק-אייר שעל כפות רגלינו, בשעה שכול מה שעלינו לעשות זה להסיר את סנדלינו וללמוד לחוש שוב את החול בין בהונותינו.


אנו יודעים בוודאות שהשימוש הפולחני בפטריות קסם היה שכיח מאוד בחמשת-אלפי שנות ההיסטוריה האנושית המתועדת, ואין שום סיבה להניח שהן לא מילאו תפקיד מרכזי בחיי האדם מאז שחר קיומו. אדרבא, בביצוע אקסטרפולציה לאחור של הגרף, אל העידן שקדם לציוויליזציה, מסתמן דווקא שככול שחוזרים אחורה על ציר הזמן נעשה מנהג צריכת הפטריות במעמדים דתיים נפוץ יותר.


על מה כל המהומה?



ככול שמסע המסקלין של האקסלי אל "הארכיפלג של הנפש" ב- 1953 היה משמעותי, הרי שהמסע של גורדון ווסון (Wasson) למכסיקו ב- 1957 בחיפוש אחר פטריית הפסילוציבין היה חשוב יותר – והוא אף ראוי לקבל את האשראי להתנעת התמורות התרבותיות המסיביות של שנות השישים.


רוברט גורדון ווסון האמריקני היה, תאמינו או לא, עוד אחד מהטיפוסים מן ההיסטוריה הפסיכדלית שהתאפיינו במגוון רחב של תחומי עניין איזוטריים. כפי שאירע לרבים אחרים, למן הרגע שהוא נפל ברשת הפיתוי של הסמים הפסיכדליים השתנה נתיב חייו לחלוטין. בתחילה הוא היה בנקאי – סגן נשיא של התאגיד ג'יי פי מורגן, לא פחות ולא יותר – והוא פיתח עניין צדדי בפטריות בהשפעת אישתו הרוסייה שהיתה, דרך אגב, פסיכיאטרית ילדים.


בשנת 1955 נסעו בני הזוג למכסיקו כדי לערוך מחקר שדה על התפקיד התרבותי של הפטריות, ושם הם גילו את המקומיים שמשתמשים בפטריות קסם כחלק ממנהגיהם הרוחניים. ווסון זכה להיות המערבי הראשון שהשתתף בריטואל פסילוציבין שמאני כאשר קיבל את הסקרמנט מידי המזטק קורנדרה (Mazatec curandera) – השמאנית מריה סבינה. ווסון שב לארה"ב, וב- 1957 הוא פרסם את ממצאי מחקרו במגזין 'לייף', בצירוף תמונות של הצלם אלן ריצ'רדסון. זה היה הרישום המשמעותי הראשון של סמים פסיכדליים בתודעה המערבית בת זמננו, והוא הוליד עניין רב בנושא. המאמר אף המריץ את טימותי לירי לטייל למכסיקו ולערוך שם את חקירותיו. מאז צעדו רבים בעקבותיו של ווסון, ובשנת 1967, כאשר המהפכה הפסיכדלית במערב היתה בשיא תנופתה, נעשתה מריה סבינה ידוענית בעל כורחה שמשכה אליה דמויות כגון בוב דילן ומיק ג'אגר שנסעו אליה למכסיקו כדי לחלוק לה כבוד. גם אלברט הופמן בא לחלוק כבוד ואף העניק לה כמה מגלולות הפסילוציבין של סנדוז במטרה לשמוע את דעתה על התחליף הסינתטי. הוא הודתה שהגלולות הקטנות הצהובות אכן הכילו משהו מהרוח של הפטרייה. אולם מאוחר יותר התחרטה מריה סבינה על כך שהרשתה לעצמה להיגרר אל אור הזרקורים, ואמרה שהמבקרים הזרים שהגיעו בהמוניהם הרסו את הכוח של הפולחן הקדוש לה.



ווסון החל לאסוף דגימות רבות של פטריות שונות, וכן של צמחים מזנים מגוונים כדוגמת סלוויה דיווינורום (salvia divinorum). אלברט הופמן השתמש בדגימות הללו כאשר זיהה וסינתז לראשונה את המרכיב הפעיל הפסיכדלי – פסילוציבין. העניין המתמשך של ווסון בנושא גרם לו לטעון שכתות פטרייה היו נפוצות מאוד בכול רחבי העולם ושפטריית אמניטה מוסכריה (amanita muscaria, אמנית הזבובים) היתה המקור לשיקוי הוודי המיסתורי סוֹמָה – אמונה שנתמכה עד לאחרונה על ידי רבים בקהילה הפסיכדלית, אם כי עתה יש לא מעטים שמערערים עליה.


מהומת בוקר עם פטריית קסם מזטקית


ישנן ראיות ארכיאולוגיות אמינות לכך שהתושבים הילידים של דרום ומרכז אמריקה השתמשו בפטריות פסילוציבין במשך אלפי שנים. פסלים וציורים בצורת פטרייה, שנתגלו בקברים עתיקים, תומכים בטענה שמנהג צריכת הפטריות בפולחנים דתיים הינו עתיק יותר מהקונקיסטאדורים הספרדים שניסו למגרו בכול כוחם.


בגואטמלה התגלו אבנים בצורת פטרייה אשר מצביעות על שימוש פולחני על ידי בני המאיה העתיקים. כסטונדט נסעתי לגואטמלה ביחד עם שני חברים, ושם בילינו לילה שלם על גגו של המקדש הגבוה ביותר בעיר טיקאל, לאחר שהצלחנו לחלוף על פני השומרים שווי הנפש והלומי המריחואנה. עם שחר היה האתר ברשותנו. השקפנו עליו מעמדתנו הנישאה שמעל לחופת צמרות העצים. ראינו בפליאה כיצד השמיים הציתו את הג'ונגל והקיפו אותנו בציפורים צבעוניות. אולם בדידותנו הופרה על ידי להקת תיירים שפלשו לאתר ככוח קולוניאלי, לאחר שנת לילה נעימה במלון, בתרווה להיות הראשונים ליהנות מזיו הבוקר העולה מעל גג המקדש. מה הם חשבו לעצמם כאשר סיימו לטפס במעלה המדרגות ונתקלו בשלושה היפים מרושלים שישבו ופרטו על הגיטרות שלהם? זאת אינני יודע.



פטריות פסיכדליות נפוצות בכול רחבי מרכז ודרום אמריקה, והן היו מוכרות היטב לאצטקים בזמן הפלישה הספרדית. הנוהגים הפגאניים העתיקים היו בחזקת כפירה מוחלטת ונידונו לעקירה מן השורש בעיניי הנוצרים הנבונים והמשכילים, אשר חסרו את הבנת האצטקים לגבי ערכו של השינוי התודעתי כאמצעי לתקשר עם האלוהות.


זה מה שהיה לדוקטור פרנסיסקו הרננדז לומר על פטריות הזייה בשנת 1656: "כשאוכלים אותן, הן גורמות לשגעון שהסימפטומים שלו הינם צחוק בלתי נשלט וחזיונות שונים כגון מלחמות ושדים." האמירה הזו תואמת לגרסה האירופית נטולת הסיכונים של מה שאני מכנה 'רוחניות-לייט', השואבת השראה מהתפיסה הנוצרית המסורתית שאינה מתירה למאמינים לחוות את אלוהים ממקור ראשון. אדרבא, זוהי פריבילגיה השמורה לכמרים בלבד, שתפקידם הוא להעביר את המסרים לצאן מרעיתם. לעומת זאת, בפולחן הפטריות השמאני נטלו חלק כל חברי הקהילה וזכו לחוות באופן ישיר את החיבור עם האלים.


אולם הנוהג לא נמחק לחלוטין, אלא נדחק לשוליים המוצללים והצליח לשרוד אך ורק בחלקים ההרריים והמרוחקים של היבשת. במקומות מסויימים אומצו האמונות הנוצריות ושולבו בפולחני הפטריות, וכך נוצר עם הזמן מיזוג בין הדתות הפגאניות לבין הנצרות. היכן שנהוגים עדיין הטקסים הרוחניים עם הפטרייה המכסיקנית ניתן לחזות בהכלאה הזאעת שבין הפולחן הנוצרי לפולחן הפגאני. כיום יש כתות המאמינות שהפטריות הינן מתנת האל הנוצרי, ושהן צמחו בדיוק היכן שנפלו דמעותיו של ישוע בעת שהיה תלוי על הצלב.


אנו מחכים לאבינו, מחכים לאבינו,

מחכים לצלוב,

בשלווה ובנפש חפצה,

האיש שנוצק מחלב אם, מטללי השחר,

האיש הגולמי, המעודן,

ושם אספר, שחה הפטרייה,

פנים אל פנים, לנוכח תפארתך, שחה הפטרייה,

כן, אומר ישוע, שם תהיה בידי תשובה.


הוא צופה בכם בשנתכם. הוא יודע כשאתם ערים...



עתה נצא למסע אסטרלי מיערות הגשם המהבילים של מרכז אמריקה אל השממות הקפואות של סיביר. ביום הקצר בשנה נמצא שם את היצור המסקרן, המופיע מדי שנה עם תלבושת אדומה ועטרת נוצות לבנות – ישות קסומה שיש לה את היכולת לעוף. לא, זה איננו סנטה קלאוס, זוהי הפטרייה ששמה אמניטה מוסכריה. או שמא שני אלה הם אותו דבר עצמו?


פטריית אמניטה מוסכריה – הידועה גם בשם 'אמנית הזבובים', כנראה בשל יכולתה המדהימה להרתיע זבובים – הפכה לסמל פסיכדלי קלאסי, כמו גם לסימבול של פולקלור ופנטזיה. הכובע השמן שלה, שנקודות לבנות פזורות על משטחו האדום בוהק, הוא זה שמופיע באגדות לילדים. הפטרייה מאופיינת גם באיכויות פסיכדליות בשל הרכיבים הפעילים מוסקימול (muscimol) וחומצה איבוטנית (ibotenic acid), שעלולים לגרום לבחילות, עייפות ולחץ דם נמוך כתוצאה מהשפעותיהם הכולינרגיות. על אף המראה הקלאסי המאיים שלה, מידת הרעילות של האמניטה, כמו גם השפעותיה הפסיכדליות, הן לא דרמטיות במיוחד. היא אמנם עלולה בהחלט לגרום נזק, אך מקרי המוות המתועדים הם נדירים מאוד. יתר על כן, ייבוש או בישול הפטרייה עשויים להפחית את רעילותה, אם כי הדרך הבטוחה ביותר להישמר מפגיעתה, או של כול אמצעי אחר להארה פסיכדלית, הינה להימנע לחלוטין מצריכתה.


השימוש הרוחני באמניטה ידוע מאוד ברחבי צפון אירופה, והוא תועד על ידי מלומדים רבים – בפרט על ידי ג'יימס ארתור שספרו, 'פטריות ואנושות: השפעת הפטריות על התודעה האנושית ועל הדת', ראוי בהחלט לקריאה. בסיביר, היכן שלאמניטה יש מעמד ייחודי, התפתחה תרבות שמאנית עשירה שכרוכה באכילת פטריות, והיא קיימת עד עצם היום הזה. השמאנים הסיביריים יוצאים בחיפוש אחר אלילם הלבוש באדום-לבן על מנת להכיר תודה על תנובת הציד שלהם, ובדרכם הם ממלאים את שקיהם בפירות הצומחים למרגלות האורנים, האשוחים, עצי הליבנה והארזים. השמאנים מאמינים שהעצים הללו מצביעים לכיוון כוכב הצפון שבשמיים, ושאכילת פטריית אמניטה מוסכריה שקולה לטיפוס על צמרותיהם ונגיעה באלילי הרקיע, הנמצאים מעבר לכוכבים.


איילי הצפון נוכחים מאוד בחייהם של הסיביריים, ועובדה זו מחזקת עוד יותר את האנלוגיה לסנטה קלאוס. גם הם מהווים מושא לחיפוש במסעות שבהם נאכלות הפטריות, והמשתתפים אפילו שותים את השתן של אלה שצרכו את הפירות המנוקדים. מוסקימול, הבטוח יותר מבין שני הרכיבים הפעילים, וגם הפסיכואקטיבי יותר, מופרש בשתן ללא כל שינוי, והוא כה יעיל בפיתוי איילי הצפון עד שבני שבטים סיביריים שומרים בבקבוקים שתן של בני אדם או איילים שלעסו את הפטרייה, ומשתמשים בו כדי להשיב את החיות שתעו בדרכן ונעלמו.


דמות לבושה באדום, שנוהגת במרכבה רתומה לאיילי צפון וחוצה את השמיים במעקב אחר כוכב שנישא מעל עץ ירוק-עד – נדמה שכאשר קוקה קולה "המציאה" במאה שעברה את חג המולד במסע הפרסום שלה, ידעו אנשיה דבר או שניים על אודות השמאנים של סיביר.


קריאות תיגר על רעיון כת הפטריות


גורדון ווסון ייחס חשיבות רבה לסיפורי הפטריות הסיביריים, ואף האמין שהאמניטה מוסכריה היתה שיקוי הסומה האגדי מהכתבים הקדם-הינדיים. רעיונותיו על אודות קיומה של כת פטריות עתיקה, מגוונת וכלל עולמית זכו לפופולריות עצומה בשנות השישים. אולם לאחרונה החלו חוקרים להשמיע עמדות מנוגדות. אכן, נראה שהאפשרות שהאמניטה היתה הבסיס לשיקוי הסומה אינה סבירה, פשוט מפני שהפטרייה אינה ניחנת בתכונות פסיכדליות מספיק חזקות כדי ליצור את המצב הנפשי המתואר בריג-ודה – אלא אם כן (וזו תיאוריה אפשרית בהחלט) הארים העתיקים ההם הכירו טכניקות טיהור מעולות שאבדו בזרם הזמן.


האקדמאי הבריטי אנדי לטשר (Letcher) מאתגר את התפיסה הוותיקה (הקיימת מאז שנות השישים) בנוגע לשימוש הרווח בפטריות הקסם בבריטניה. שנות השישים היוו חממה לאינספור סיפורים על אודות פיקסים, דרואידים ופגאנים שמוצאם מהאיים הבריטיים, ובכללם הרבה תיאוריות על התפקיד שמילאו הפטריות בבניית סטונהנג' ואתרים אחרים ובפולחן שהתקיים בהם. על אף משאלת הלב של רבים, דוקטור לטשר טוען באופן משכנע למדי בספרו 'שרום' (Shroom) שאין כל ראיות – הן ארכיאולוגיות, וחשוב יותר, תרבותיות – כדי לתמוך ברעיון שלפטריות היה חלק כלשהו בהיסטוריה הבריטית עד העת המודרנית. אפילו בעידן הוויקטוריאני היה איזכורם של 'כובעי החירות' נדיר מאוד, והיחס לפטריות התגלם בחלוקה כללית בין זנים אכילים לזנים רעילים. יש המאמינים בתיאוריית הקונספירציה, שהסיבה לכך הינה התעמולה האנטי-פסיכדלית הנוצרית מימי הביניים ולאחריהם, שמחקה ביעילות את הידע הזה מהתודעה הכללית. אולם, לדעתו של לטשר, קביעה זו אינה מתיישבת עם מה שקרה בדרום אמריקה, היכן שכתות הפטרייה שרדו על אף המאמצים העילאיים של הקונקיסטאדורים למגרן. כמו כן, יש מן הרבה הצדק בטענת לטשר בנוגע להיעדר התיעוד התרבותי, הבלתי פורמלי, של אינפורמציה מעין זו. אנו הבריטים מצטיינים בשימור המורשת התרבותית שלנו באמצעות שירי עם וסיפורים, אפילו כשמנגד עומדים כוחות פוליטיים, או מוסדות דת דוגמטיים, שמנסים לדכא את המסורות הללו. אף על פי כן אין כל התייחסות לפטריות הזייה בכול הרפרטואר העשיר של שירי העם, הדרמה והאמנויות שהולידה ארצנו. שום דבר, אפילו לא נקניקייה פסיכדלית אחת לרפואה. שייקספיר אינו מזכיר אותן, ולא אף אחד אחר. אם אנשים אכן השתמשו בהן, אז ההתעלמות הזו אינה מתיישבת כלל עם ההיגיון.


מצד שני, כפי שציינתי בפני לטשר כאשר פגשתי אותו בכנס שלנו בשנה שעברה – איך, לכול הרוחות, הצליחו כל כך הרבה דורות של טיילי גבעות וולשים לא להבחין בפטריית 'כובע החירות'? זה בלתי אפשרי להלך יותר משבעה מטרים באזור הכפרי בחודש נובמבר מבלי לרמוס אותן מתחת לכפות הרגליים. דוקטור לטשר תוהה אם 'כובעי החירות' אינם למעשה תוספת חדשה יחסית למרחב המחייה הטבעי שלנו, בהתחשב בכך שהפטריות הללו תלויות בתנאי אקלים מסויימים ובקרקעות מרעה עשירות, שהחלו להיות מצויות בשפע מאז המאה השבע-עשרה, כאשר היערות נעקרו בהמוניהם והקרקעות הוסבו לשימוש חקלאי.


תהיה אשר תהיה התשובה לשאלה מתי הגיעו הפטריות לבריטניה, מה שבטוח הוא, שמאז שנות השישים קשה מאוד לשכנע את הקהילה הפסיכדלית לקחת בחשבון כל נקודת מבט אחרת מלבד זו הרואה את העולם כולו סובב סביב הסמים הפסיכדליים.


נוהג השימוש העתיק בקקטוס הפיוטה


עתה נישא מבט אל העבר האחר של הגלובוס כדי להכיר קקטוס קטן וירוק, שהתפקיד שמילא בהתפתחתות התרבותית של מכסיקו ודרום טקסס אינו שנוי במחלוקת. קקטוס הפיוטה הינו ציץ ירוק וחסר גבעול, שצומח באיטיות ופזור בינות לצמחיית המדבר. ממצאים ארכיאולוגיים בני לפחות חמשת-אלפי שנים הוכיחו שהילידים של יבשת אמריקה, בייחוד שבט הויכול (Huichol) במכסיקו, השתמשו בצמח כאמצעי פולחן רוחני, כפי שנעשה ברחבי העולם עם חומרים פסיכדליים אחרים.


הרכיב הפעיל של הקקטוס, מסקלין, מעורר חווייה פסיכדלית ארוכה ויציבה, מלווה בתופעה ויזואלית עשירה המעודדת חקירה רוחנית. עבור אלה המשתמשים בו כחלק מפולחן טקסי, מספק הקקטוס תחושת חיבור עמוקה לאדמה, והוא אף מהווה כוח רב עוצמה המאחד את הקהילה. לא רק שהוא אינו גורם לבעיות ממשיות בקהילה, אלא שאף ישנן ראיות מהעת האחרונה לכך שהשבטים המשתמשים בפיוטה ניחנים, באופן כללי, בבריאות נפשית טובה יותר מאלה שאינם ניזונים מן הקקטוס. לדוגמה, בשבטי הפיוטה ישנם שיעורים נמוכים יותר של אלכוהוליזם – ועובדה זו תואמת למה שאנו כבר יודעים על אודות האפקטיביות של החומרים הפסיכדליים כאמצעים פסיכופרמקלוגיים לטיפול בהתמכרויות. אין ספק שהאפקט האנטי-אלכוהולי חייב להיות מיוחס באופן חלקי להשפעה העזה והמלכדת של טקסי נטילת הקקטוס המסורתיים, המסייעים לילידים לעמוד בפני גאות הפיתויים המערביים, שהאלכוהול הינו אחד מההרסניים שבהם.


כפי שאירע עם השימוש הפגאני בפטריות פסילוציבין בדרום ומרכז אמריקה, גם בפולחן הפיוטה השתלבו עם הזמן מרכיבים מן המסורת הנוצרית לצד האמונות העתיקות. הציטוט שלהלן, מפיו של קואנה פארקר (Quanah Parker), ממחיש זאת היטב: "האדם הלבן נכנס לכנסייה שלו ומדבר על ישוע. האינדיאני נכנס אל תוך הטיפי שלו ומדבר עם ישוע."


פארקר, יליד 1852, היה דמות חשובה בהיסטוריה של שבטי הילידים באמריקה, בעיקר בזכות יכולתו המרשימה להסתגל לאופייה המשתנה של הרדיפה מצד האדם הלבן. גם אם בעיניי אינדיאנים רבים היתה זו בבחינת כניעה, זוכה פארקר עד היום לכבוד משני הצדדים. הוא למד להוקיר את הסגולות המסורתיות של הפיוטה לאחר שהשתמש בו כדי להחלים מפצעיה של נגיחת שור. הוא הקים את 'כנסיית הילידים האמריקאיים' (Native American Church) אשר מיזגה אלמנטים דתיים עתיקים ונוצריים ושמה את הפיוטה במוקד הפולחן. אף על פי שמסקלין שייך לקטגוריית הסמים המסוכנים בארה"ב ובמקומות אחרים בעולם, חברי הכנסייה הילידים רשאים לפי החוק להשתמש בפיוטה במסגרת פולחנם הדתי (למרות הטעם המריר להחריד).


איבוגאין: התרופה של הטבע להתמכרות


במדינות גבון והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שנמצאות במערב אפריקה, רבים נוהגים לפי המסורת המכונה 'בוויטי' (Bwiti). זוהי סוג של דת שבמסגרתה נצרכת קליפת השורש של שיח האיבוגה (Tabernanthe iboga) למען תכלית רוחנית. הצמח מכיל את הסם איבוגאין שגורם לתחושת התעלות פסיכדלית רבת עוצמה המלווה בדיסוציאציה חריפה – כך שמשתמשים מדווחים תדיר על הזיות ועל חוויות חוץ-גופיות. הקולאז' המגוון הזה של השפעות פסיכואקטיביות נובע מהפרופיל הפסיכופרמקולוגי המורכב של האיבוגאין.


החומר מתנהג חלקית כמו אגוניסט A2HT-5 – בדומה ל- LSD, DMT ופסילוציבין – וזה מסביר את ההשפעות הפסיכדליות הקלאסיות שלו. אך במידה מסויימת הוא משמש כאנטגוניסט לקולטני NMDA (כמו קטמין) או כאגוניסט לקולטנים מסוג קאפה (כמו סלוויה דיווינורום) – וזה מסביר את השפעותיו הדיסוציאטיביות. מסורת הבוויטי משלבת את סגולות ההזייה הקיצונית של הצמח עם תפקודיו השימושיים.


השימוש בצמח הינו במסגרת פולחן קהילתי תחת הנהגתו של 'אנגנגה' (N'ganga) – זקן שבט מכובד הממלא תפקיד של כוהן שמאניסטי. לטקסים ישנה תכלית של ריפוי, ובהם מבקשים המשתתפים לתקשר עם המתים ולחקור את הרוחות של אבותיהם באשר לבריאותם ועתידם. קליפת השורש נלעסת ונאכלת בכמויות גדולות, והאירוע מתרחש תמיד בלילות ומלווה בטקסי תיפוף מורכבים וצבעוניים שתכליתם להעצים את מצב ההכרה האלטרנטיבי. רבים מהמשתתפים חווים תחושות בחילה והקאות.


פולחני האיבוגאין מהווים טקסי מעבר חשובים במסורת הבוויטי, והרגע שבו בחורים צעירים נוטלים את הצמח לראשונה הינו הרה משמעות. כפי שניתן למצוא בפולחנים שמאניסטיים לא מערביים אחרים, גם בטקסים של רבים משבטי הבוויטי ארוגים זה בזה נוהגים רוחניים מן הנצרות וממסורות עתיקות יותר.


התכונה הבולטת באיבוגאין כאמצעי תרפויטי – זו שגם משכה את תשומת לבו של המערב – הינה יכולתו לטפל בהתמכרויות. אין לדעת בדיוק כמה זמן משמש איבוגאין את תושבי מערב אפריקה בפולחניהם הדתיים, אולם סגולותיו לטיפול בהתמכרויות ידועות במערב מזה כמאה וחמישים שנה. מסתבר שהחומר הינו אפקטיבי לא רק בהקלת כאבי הגמילה הקשים מחומרים ממכרים כדוגמת אלכוהול ואופיאטים, אלא גם בהפחתה הדרגתית של ההשתוקקות לסם ובשינוי התנהגויות אובססיביות והרגלים מושרשים המאפיינים לעתים קרובות את המכורים לסמים. לקביעה זו ישנן ראיות אנקדוטליות ואפידמיולוגיות טובות למדי, והן נתמכות על ידי שיעורי התלות הנמוכים באלכוהול בקרב שבטי הבוויטי. ניסויים קליניים פורמליים נמצאים כעת בהכנה, והם יתוארו בפרטנות בפרק הבא.


אין ספק שלאיבוגאין נודעה מאז ומתמיד חשיבות עצומה בשימור ובחיזוק הלכידות הקהילתית של שבטי הבוויטי. המסורת הזו סייעה לגבון ולרפובליקה הדמוקרטית של קונגו למתן השפעות חיצוניות, מערביות במקורן, כדוגמת תרבות הצריכה והרגלי שימוש שכיחים באלכוהול ובסמים. זה בוודאי דבר חיובי. לו רק יכולנו, אנו במערב, להכיר בכך.


ההשפעות המוזרות של "מרוות המתנבאים": סלוויה דיווינורום


אלה המכירים את הצמח מתייחסים אליו תמיד בלשון נקבה, אז אבקש את סליחת קוראיי על כך שאחלוק לצמח כבוד דומה. היא גדלה ביערות של מדינת ואחאקה (Oaxaca) במכסיקו, היכן שבמשך אלפי שנים היא שימשה, ועדיין משמשת כיום, את שבטי המזטק כאמצעי פולחן.


היא מפעילה את השפעתה באמצעות הרכיב סלווינורין A (salvinorin A) – אגוניסט קאפה רב עוצמה שגורם, בדומה לאיבוגאין, למצב נפשי דיסוציאטיבי. רעילותה הפיזיולוגית נמוכה מאוד, ולפיכך ניתן לאכול ממנה בכמויות גדולות מאוד. בארץ מוצאה היא נצרכת לרוב כמזון או כמשקה – אם כחליטה של עלים כתושים (לפחות כחמישים במספר), ואם כצרור מגולגל בדמות סיגר ירוק וענקי שנלעס באיטיות וגורם לכך שההשפעות צוברות עוצמה בהדרגה ולאורך זמן. במערב, לעומת זאת, היא נצרכת בעיקר על ידי בני נוער הדוניסטיים באמצעות עישון תמצית טהורה של הצמח שיוצרת תחושת "היי" מיידית ואינטנסיבית – ויש להניח שנוהג כזה היה מרתיח את הילידים של ואחאקה לו ידעו על קיומו.


הסלוויה זוכה להערכה עמוקה בקרב השמאנים של שבטי המזטק, המאמינים שהיא התגלמותה של הבתולה מרים (עוד אחד מביטוייה של ההשפעה הנוצרית ארוכת הזרועות). האפקט הפסיכואקטיבי דומה לעתים קרובות לטראנס. יש המתארים את החווייה כמיסתורית או אפילו מבהילה, עם עיוותים ויזואליים מוזרים. המרווה נועדה לעורר חזיונות שעשויים לסייע בריפוי מחלות מסויימות, או לשמש ככלי המספק תובנות מעמיקות אצל המשתמשים, במהלך מסעם אל מחוזות ההכרה הנפתחים על ידי הצמח.


ידועה במיוחד התחושה הנעימה שמופיעה בדמדומי הטראנס, לאחר התפוגגותן של ההשפעות הפסיכדליות האינטנסיביות, שהביאה חוקרים מסויימים לתהות אם הסלוויה עשויה לשמש כתרופה נוגדת דיכאון – יישום קליני שכבר נחקר בנוגע לחומר הפסיכדלי הדיסוציאטיבי קטמין. על כך אדון בהרחבה בפרקים הבאים.


הגפן הקדושה: איוואסקה


העניין בשיקוי הדרום אמריקאי המיסתורי הזה התפשט בשנים האחרונות באופן אקספוננציאלי – כמו גפנים הגדלות בלב הג'ונגל. הוא מהווה כיום תחום מחקר שמעסיק מחלקות שלמות לאנתרופולוגיה באוניברסיטאות ברחבי העולם. הוא כולל בתוכו אלמנטים כגון כימיה, שמאניזם, סוציולוגיה, אקולוגיה, ואפילו מרכיבים משפטיים. בוועידה השנתית 'Breaking Convention' למחקר פסיכדלי, שנערכה ב- 2011, הקדשנו יום שלם למצגות בנושא. כל ההרצאות היו מלאות עד אפס מקום – כה רב היה הביקוש בקרב המשתתפים ללמוד להכיר את הגפן הזאת. אין ספק שבוועידה ב- 2013 נצטרך להקדיש לכך יותר זמן.


אז על מה בעצם מדובר כאן?


המילה 'איוואסקה', שמשמעותה 'גפן הנשמה' או 'גפן הרוח', הינה שמו של השיקוי הפסיכדלי הנרקח מכמה מרכיבים יסודיים – ביניהם לפחות צמח אחד המכיל DMT, ועוד צמח המכיל מעכבי מונואמין אוקסידאז (MAOI), החיוניים בתהליך הפיכת ה- DMT לפסיכואקטיבי כאשר הוא נצרך באופן אוראלי.


בדרך כלל, מקור ה- MAOI הוא גפן המכונה בניסטריופסיס קאפי (banisteriopsis caapi), המכילה, בין היתר, את הכימיקלים הרמין (Hermine) והרמלין (hermaline). ה- DMT עצמו מגיע לרוב מצמח ששמו פסיכוטריה וירידיס (psychotria viridis) או צ'קרונה (chacruna), אם כי ישנם גם מקורות אפשריים אחרים לחומר – בכללם דיפלוטריס קברראנה (diplopterys cabrerana) או צ'אליפונגה (chaliponga).


באופן מסורתי, הצמחים נקצצים ונכתשים ואז מבושלים יחדיו על ידי שמאן שיש לו היכרות אינטימית עם צמחיית הג'ונגל המקומית. מגוון המרכיבים הוא מאוד נרחב. ייתכן ויתווספו לחליטה עלים, פרחים וקליפות של הרבה צמחים אחרים – לכול אחד מהם תכונות ייחודיות שמסייעות ליצור את האפקטים המבוקשים. מדענים בני זמננו מתפעלים מיכולתו של השמאן המסורתי לדעת מה הם הצירופים הנכונים, מתוך אלפי הזנים השונים, לרקיחת השיקויים שישיגו את ההשפעות הנחשקות. למען האמת, בתרבויות המסורתיות גלומות חוכמות רבות שהיו עשויות להשכיל אותנו מאוד, לו רק יכולנו להשתחרר מאחיזתה התודעתית תעשיית הפארמה.


האיוואסקה מופקת בכול רחבי אגן האמזונאס, ובשנים האחרונות אף התפתחה תעשיית תיירות תוססת במדינות כגון קולומביה, פרו וברזיל, המיועדת לאותם 'פסיכונאוטים' שנפשם החקרנית חפצה לחוות את תהילתו של המשקה בסביבתו הטבעית. באשר לטבעה והשלכותיה של תיירות הסמים הזו מתקיים דיון נסער שמוליד טיעונים נלהבים משני צדדיו.


הפולחן


שתיית האיוואסקה נערכת במסגרת פולחן דתי. השמאן המוביל את הטקס פוצח מדי פעם בשירה על מנת להעצים את חוויית 'הטיילים' ולהנחותם במסעותיהם הפנימיים, שבמהלכם הם יבואו במגע עם מודעותם הרוחנית – ברמה האישית, הקולקטיבית והקהילתית – וינדדו בין מימדים שונים של הווייה רוחנית. עוצמתה של החווייה הפסיכדלית מתוארת על ידי רבים במילים: "פשוט קולוסלית", וזה ללא ספק מושפע עמוקות מהרקע וההקשר הסביבתי – אם לוקחים בחשבון את הביקור בארץ זרה ואת ההליכה דרך יערות הגשם כדי להגיע אל האתר שבו מתקיים הפולחן.


הפולחן אורך בדרך כלל ימים רבים והוא מורכב מסדרה של מעגלי ישיבה שבמהלכם נצרך החומר, כשבין לבין משולבים גם טקסים נטולי סם. במשתתפים מתעוררת תחושה חזקה של טיהור, הן מנטלי והן גופני, והשלבים הראשוניים של השיכרון כוללים לרוב שעות רבות של הקאות ושלשולים שמוסיפים לעוצמתה הכללית של החווייה.


המשתתפים עשויים לעתים תכופות לפגוש יישויות (תופעה הנצפית גם אצל צרכני DMT במערב), בדרך כלל בדמות של חיות ג'ונגל המייצגות רוחות של אבות קדמוניים, ואלו מעבירות מסרים לטיילים ומנחות אותם במסעם.


האיוואסקה לאורך ההיסטוריה


האיוואסקה זכתה לראשונה לתשומת לב העולם המערבי בשנות החמישים בזכות חוקר הארצות והבוטנאי ריצ'רד שאלטיס (Richard Schultes), הנחשב לאבי האתנובוטניקה המודרנית בשל הרפתקאותיו עם צמחים ופטריות פסיכדליים בצוותא עם אוכלוסיות ילידיות ברחבי העולם.


ההשערה המקובלת היא שפולחן האיוואסקה נהוג מזה אלפי שנים בקרב תושבי האמזונאס. אין ספק שזה היה ידוע לקונקיסטאדורים של המאה השש-עשרה, אשר ניסו למגר את המנהג בשל אמונתם שחוויות ההתעלות הנגרמות על ידי השיקוי משולים לניאוף עם השטן – כזו היתה תבונתם של המושיעים הקתולים, טהורי התרבות, של הימים ההם.


ויליאם ס. בורוז (Burroughs), כידוע, נסע בשנות החמישים לדרום אמריקה בחיפוש אחר הצמח שהונצח בספר 'מכתבי יאגה' (The Yage Letters). באותו אופן, הרצון להכיר את תכונותיה הקסומות של הגפן הקדושה הציב את טרנס מק'קנה באמצע שנות השבעים על הנתיב למוניטין הפסיכדליים שלו, כאשר חצה את הג'ונגל עם אחיו דניס וכתב בעקבות כך את ספרו 'הזיות אמיתיות' (True Hallucinations). בספר הוא מתאר כיצד חוויותיו עם איוואסקה ופטריות פסילוציבין בדרום אמריקה הובילו אותו להגות את 'תיאוריית החדשנות', שלפיה רכיבים רבים ושונים של היקום מתמזגים זה בזה לקראת עידן "שיתגלם בסינגולריות של מורכבות אינסופית ביום ההיפוך החורפי של שנת 2012, שבו יתרחשו בעת ובעונה אחת כל הדברים העשויים לעלות על הדעת."


אז יש למה לצפות בעת קריאת הספר הזה. החיים המודרניים הם בהחלט מורכבים – וניתן אף לומר: מורכבים באופן אינסופי – אולם אין לדעת עדיין אם הם אינסופיים כיום יותר משהיו בעבר. אני מניח שנדע אל נכון ב- 21 בדצמבר 2012. עד אז, כל שנוכל לעשות זה להישען לאחור ולהמתין. כמה זה נוח ופשוט לאלה שמפיצים את הנבואות הללו.


איוואסקה בעידן המודרני


העניין הגובר באיוואסקה במערב גורם לאנשים רבים לרצות להתנסות בחווייה. זה מה שקורה בדרך כלל כאשר אנו המערביים מתוודעים לקיומו של סם נוסף שכדאי להתנסות בו – כך נראה השעמום הצדקני של שגרתנו עתירת הטלוויזיה. בהתאם לדגם של כנסיית הילידים האמריקאיים, המשתמשת בטקסי הפיוטה כסמל למימוש חופש הפולחן, הופיעו כמה דתות-איוואסקה שמשמיעות טיעון זהה – הידועות ביותר הינן סנטו דיימי (Santo Daime) הברזילאית ואוניאו דו וג'טאל (União do Vegetal). שתי הכנסיות הללו, שעוררו עניין בינלאומי, נמצאות במאבקים משפטיים עם הרשויות.


אכן, המעמד החוקי של האיוואסקה נהיה נושא מעניין כשלעצמו. DMT בצורתו הטהורה מסווג בכול העולם כסם מסוכן מדרגה ראשונה. אולם בדומה לדיון המתמשך סביב פטריות פסילוציבין, גם כאן קיימת אי-בהירות לגבי השאלה אם הצמחים עצמם, המכילים DMT, הם בלתי חוקיים. אחרי הכול, אם הם אכן כאלה, הרי שתעלות המים בבריטניה מהוות חממות לגידול סמים בלתי חוקיים, שכן לאורכן צומחים זנים המכילים ריכוזים גבוהים של DMT – כפי שיש גם במוחם של יונקים רבים, ובכללם בני אדם. בקצרה, הרעיון שניתן להוציא אל מחוץ לחוק נשאים אורגניים של DMT הוא מופרך באופן סוראליסטי. אף על פי כן, על פי הוראתו הכללית של החוק, ברגע שאדם מעבד את צמחי ה- DMT בכול דרך שהיא – לדוגמא, על ידי ייבושם או בישולם – מיוחסת לו אוטומטית כוונה להשתמש באופן ספציפי ב- DMT, ואזי הוא מופקר לזרועות האכיפה.


לאחרונה היינו עדים למקרה מאוד מצער שבו שמאן מודרני ממערב אנגליה, פיטר אזיז (Aziz), נידון לעונש מאסר בעוון הפקה ואספקה של DMT. הוא הציע ללקוחותיו איוואסקה כחלק מהליך טיפולי שבו רכש נסיון של שלושים-וחמש שנים, ונפל ברשת החוק כאשר נתפס מייבא חלקי צמחים מדרום אמריקה. מטבע הדברים, רשויות החוק (ועמן גם התקשורת) לא ראו בעין יפה את גישתו הבלתי סטנדרטית כלפי פרמקולוגיה. רבים אחרים, ואני בכללם, תמכו בו באופן פומבי, אך ללא הועיל. הוא ביסס את הגנתו המשפטית על עיקרון חופש הדת, אולם טיעון זה מוצא לעתים נדירות אוזן קשבת בבית המשפט. כפי הנראה, הנצרות שדורסת כל תרבות העומדת בדרכה אינה תופעה ייחודית למאה השש-עשרה.


הוויד (weed): הסיכונים, התועלת, הכימיה ותרבות הקנאביס


הבה נניח עתה לאיוואסקה ונמשיך לחומר פופולרי אחר: קנאביס. זהו נושא עצום מימדים שחורג באופן משמעותי מהיקפו של הספר הזה. הוא משלב כל כך הרבה אלמנטים מתוך התרבות האנושית, החל ממדע וסוציולוגיה וכלה בבוטניקה, משפט ורפואה – ואין לי כל כוונה להתחיל להתעמק בו כאן. לקורא הסקרן הייתי יכול להמליץ על שורה ארוכה של ספרים על אודות החומר הירוק, אולם נדמה שהטוב שבהם הוא ספרה של ג'ולי הולנד (Holland) – 'Pot'. הולנד היא חוקרת מלומדת ונבונה של כל מה שקשור בפסיכדליה, באופן ייחודי קנאביס ו- MDMA. לפני כמה שנים היא אף ערכה ספר מצויין בשם 'אקסטזי: המדריך המלא' (Ecstasy: The Complete Guide).


אך האם קנאביס הוא סם פסיכדלי? תשובתי, כמובן, היא חיובית. במינונים נמוכים האפקט הוא מתון באופן משמעותי מסמים כגון LSD ו- DMT, אולם במינונים גבוהים – כפי שרואים היום לעתים קרובות עם הזנים ההידרופוניים השכיחים במערב – ההשפעות הן חזקות מאוד ואף גובלות במצבים המנטליים הנגרמים על ידי החומרים הפסיכדליים הקלאסיים. הידע שלנו על אודות השימושים הרפואיים שמציע הקנאביס ממשיך להעמיק מדי שנה. המחקר על אודות הקנאביס, בדומה למחקר על תרכובות כגון LSD ו- MDMA, נתקל בקשיים בשל מגבלות השימוש שהוטלו על רופאים ומדענים, אם כי בשנים האחרונות ניכר שינוי מה במגמה. חלק גדול מהמחקר הבודק את הפוטנציאל הפסיכיאטרי של צמח הקנאביס ממוקד סביב ההרכב הכימיקלי שלו. ישנם מאות רבות של רכיבים פעילים בקנאביס, אך שניים מהם בולטים במיוחד בחשיבותם. הראשון הוא delta-9-tetrahydrocanibinol, או THC, והשני הינו קנאבידיול (cannabidiol), או CBD. ה- THC נחשב לכימיקל העיקרי שמעורר את התגובה הפסיכואקטיבית, משנת התודעה, הדומה לטריפ; וה- CBD הוא הכימיקל שגורם להשפעה המרגיעה, החלומית-גשמית.


בתחום הפסיכיאטריה נחשב ה- THC לסם פסיכוטומימטי ופסיכוטוגני, הווה אומר: הוא עלול לעורר פסיכוזה אצל מי שיש לו נטייה גנטית לכך, ולאנשים הסובלים מסכיזופרניה רצוי להימנע מצריכתו. אני יכול לומר זאת בבטחה יחסית, שכן גם אני, כמו כל פסיכיאטר, הייתי עד לשובם של פציינטים סכיזופרניים לבית החולים כתוצאה ישירה של התפתות חוזרת ונשנית לשימוש כבד בקנאביס. אין זה אומר שאני חושב שקנאביס עלול לגרום לסכיזופרניה אצל אנשים שאין להם נטייה גנטית לכך – אם זה היה נכון, אזי היינו רואים הרבה יותר מקרים של סכיזופרניה. אחרי הכול, כארבעים אחוזים מקרב האוכלוסייה נמנים על מעשני הסם, בעוד ששיעור הסכיזופרניה עומד על כ- 1% בעולם כולו והוא נותר יציב מאז שהחל תיעוד המחלה. אשר על כן, הקנאביס אינו מעורר את המחלה יש מאין, אולם הוא עלול בהחלט לגרות התקפים חדשים אצל אלה שכבר לוקים בה. במקרים כאלה, הגורם הסביר ביותר להשפעות הפסיכוטיות הינו רכיב ה- THC בצמח.


הקנאבידיול, מאידך, הוא סיפור אחר לגמרי. ישנה הסכמה כללית על כך ש- CBD עשוי לעורר אפקט אנטי-פסיכוטי. נוכחותו בגרסה הטבעית של הקנאביס (לא בזני 'הבואש' הגדלים באופן הידרופוני ומאופיינים ב- THC גבוה וב- CBD נמוך, אלא בשיחים המקוריים הצומחים בסביבתם הטבעית) מאזנת את ההשפעות הפסיכדליות של ה- THC ומשרה תחושת רוגע. חוקרים רבים בודקים את האפשרות ש- CBD בצורתו הטהורה עשוי לשמש כחומר נוגד דיכאון, אנטי-פסיכוטי או מפחית חרדה. זהו תחום שראוי למחקר הרבה יותר נרחב. בינתיים, כפסיכיאטר – וכך אני אומר לפציינטים שלי שהחליטו להמשיך לעשן – הייתי ממליץ להימנע מזן 'הבואש' ולהשתמש בגראס טבעי ובחשיש פשוט, המתאפיינים בשיעור גבוה יותר של CBD, מעניקים חוויית עישון מאוזנת יותר ואף ניחנים ככול הנראה בהשפעה חיובית על תאי העצב.


אני נאלץ לסכם כאן בחיפזון כמות עצומה של מחקר וידע, ועל כך אני מבקש את סליחתכם. עם זאת, להלן נבחן בקצרה כמה היבטים נוספים של הקנאביס על רקע שימושיו הפולחניים בעולם הלא מערבי.


קנאביס הודי


היכן צומח הקנאביס? התשובה הפשוטה לשאלה הינה שקנאביס גדל למעשה בכול מקום בעולם. זהו אחד הצמחים החסונים ביותר המוכרים לנו, וזו הסיבה לכך שזני הקנבוס (hemp) מהווים חומר גלם משובח לייצור חבלים – וגם קנבס, כמובן. אולם מנקודת מבט פסיכואקטיבית כר הגידול האופטימלי של הצמח הינו בתנאים של אקלים חם מאוד, כמו שיש למשל במלאווי – היכן שביליתי זמן מה במסגרת הכשרתי הרפואית. למעשה, הקנאביס משגשג בכול רחבי אסיה: תאילנד, קמבודיה, הודו, אפגניסטן, פקיסטן, נפאל, טיבט, מונגוליה, סין, וכן הלאה.


זה ידוע שהשמאנים הסיניים העתיקים ראו בקנאביס כלי להתקשרות עם עולמות אחרים, וישנו תיעוד נרחב לשימושים שהיוונים, הרומאים והעמים הנורדיים עשו בו. במקביל, נודע לצמח תפקיד מרכזי בהתפתחותה של התרבות ההודית. הוודות בנות ארבעת אלפי השנים מתארות בלשון בהירה את השימוש שעשו בני דת ההינדו בקנאביס, שלא כמו התיאור המעורפל יותר שהן נוקטות בנוגע לשיקוי הסומה. הקנאביס היה "מזון האלים", והסיקים הוקירו אותו כבן ברית רב-עוצמה בשעת קרב. הסינים תיעדו בשקדנות את הסגולות הרפואיות של הצמח. למעשה, לקנאביס היה תמיד שימוש דואלי, הן כמזור לחולים והן כאמצעי פולחני בעל תכליות דתיות.


קדושים הינדיים בני זמננו, הסאדהואים (sadhus), נוהגים עדיין לעשן את הקנאביס בדמות הג'אראס המסורתי – שרף המופק באופן ידני ומעורבב לעתים עם עלי דטורה, שאותו הם מעשנים בתוך צינור חרס גבוה המכונה 'צ'ילום' (chillum). הם מצויים בהמוניהם בכול רחבי הודו. מיליוני אנשים בחרו את אורח החיים הזה של נזיר בודד ונודד, חסר בית ונטול רכוש, הנמצא בשלב האחרון של המסע ההינדואיסטי לקראת המוקשה (moksha) – ההארה המשחררת. המבקר בהודו לא יכול לפנות בפינת רחוב אקראית מבלי להיתקל באחד מאותם גברים קשישים (ולעתים גם נשים) לבושי סחבות, שעורם מרוח באפר לבן, גופם מצוי בתנוחת יוגה מרשימה ובידם צ'ילום גבה-קומה. לדידם של הקדושים ההינדיים הללו, עישון הקנאביס הוא סמל של אמונה באל שיווה (Shiva), וכך הם נודדים יחפים בין האתרים הקדושים של ארצם המופלאה (הם רשאים לנסוע חינם ברכבות ובאוטובוסים), במסע העלייה לרגל המסתיים על גדות הגנגס בעיר וארנאסי. ההזדמנות האחרונה עבורם לשבור את מחזור גלגול הנשמות, אם עדיין לא השיגו 'מוקשה' במהלך חיי הדבקות שלהם, הינה שגווייתם תעלה באש פולחן ההלוויה ותזרום במורד הנהר. הודו היא אכן מדינה שאינה שייכת לעולם הזה. אני מאוד ממליץ על ביקור ארוך ללא מועד סיום או כרטיס חזור.


ראסטפאריאניזם מזרח אפריקני וג'מייקני, וקנאביס


אורח החיים הראסטפארי עלה וצמח בג'מייקה בשנות השלושים אך שורשיו נטועים במזרח אפריקה, ובייחוד באתיופיה. האקטיביסט הפוליטי הג'מייקני מרקוס גארבי (Garvey) פעל רבות כדי לגבש את הלהט הג'מייקני לכדי התארגנות קולקטיבית, ובשל כך הוא זוכה להוקרה על ידי הדת הראסטפארית, כמו גם הקיסר המנוח של אתיופיה, היילה סלאסי הראשון, אשר שמו לפני עלייתו למלוכה היה ראס טפארי, וממנו נטלה התנועה את שמה.


באופן מסורתי, השיער נקלע לצמות ארוכות (ראסטות), ועישון קנאביס הוא דרך להביע את המסירות לאלוהים, או ג'ה. הצמח מהווה מרכיב מהותי בחיי הראסטפארים, שפזורים בכול רחבי העולם. (כאשר טיילתי כסטודנט בקניה הייתי עד להלוויה ראסטפארית שבה מאות מאמינים ליוו את התהלוכה והתכנסו על שפת הקבר כדי לעשן כמויות נכבדות של קנאביס, ולבסוף השליכו פנימה אספקה של ג'וינטים וצמחים שתלווה את אחיהם לעולם הבא ותספיק להודיה נצחית לג'ה.) כמו בפולחנים פסיכדליים שהוזכרו מוקדם יותר, גם הראסטפאריאניזם מכיל תערובת של נצרות עם דתות אפריקניות מסורתיות. במהלך הטקסים נקראים ציטוטים מהתנ"ך כדי להעניק תוקף לאקט הרוחני של עישון הקנאביס:


בראשית ג, יח: וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.

משלי טו, יז: טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה-בוֹ.


הוויד הרצחני לא הולך לשום מקום


לא משנה דרך איזו עדשה נבחן את השפעתו ההיסטורית של הקנאביס, אין כל אפשרות להתעלם מנוכחותו השופעת והאוניברסלית. הוא תמיד היה, וכנראה ימשיך להיות, שער הכניסה לעולם הסמים עבור דורות של אנשים צעירים. אין זאת מפני שהוא ניחן באיזו תכונה פרמקולוגית ייחודית שמובילה בהכרח לשימוש בסמים קשים יותר (כטענתם של פוליטיקאים התומכים בהמשך איסורו), אלא מפני שבשל השפעתו המתונה והיותו בטוח ובלתי מזיק מעלה עצם איסורו תהייה בקרב בני הנוער, לאמור: "מה כל כך נורא בחומר הזה?" השלטון מציג אותו כאילו הוא עלול לגרום למשתמשים לרצוח את הסבתא שלהם ולמכור את טבעת הנישואין שלה כדי להשיג את המנה הבאה. שטויות במיץ עגבניות! שיקרו לי. ובכן, אם הם משקרים על קנאביס אז הם בטח משקרים על אקסטזי וקוקאין... והירואין... אז אולי אנסה גם את הסמים האלה!


התגובה השכיחה הזו כנגד חוקי הסמים, שיש לה תיעוד מבוסס, היא מדאיגה מאוד. אם החוקים כה מחטיאים את המטרה שהם אפילו מעודדים צעירים להתנסות בסמים קשים יותר, אז אין ספק שהגיע הזמן לבחון אותם מחדש. התייחסות נוספת לנושא אי-החוקיות של הקנאביס תהיה בהמשך הספר.


זה מה שאני אומר למטופלים הצעירים שלי על הקנאביס


ההיבט המסוכן ביותר של הוויד הוא העובדה שהוא אינו חוקי, ושחייו של אדם עלולים להיהרס אם נתפס כשהצמח בחזקתו. אלמנט הסיכון השני בדירוג הוא ירידה מסויימת במוטיבציה ואף אפתיה – וזו, אחרי הכול, תכלית קיומו של הקנאביס והסיבה לכך שאנשים משתמשים בו. אז אתם יכולים לשכוח מהצלחה בבחינות אם בכול יום, בדרככם לבית הספר, אתם שואפים כמה שאכטות. ישנם גם סיכונים רציניים יותר, אולם הסבירות להתממשותם היא נמוכה. עבור כמות מצומצמת של אנשים, בערך אחוז אחד מהאוכלוסייה, הקנאביס מהווה רעל – כמו גם סמים רבים אחרים. אלה הם אותם אנשים שלוקים כבר בסכיזופרניה, או שיש להם נטייה מולדת למחלה. עבורם, יש הכרח אמיתי להימנע מן ההרגל. ידוע היטב שקנאביס עלול לעורר התקף פסיכוטי אצל אותן נפשות אומללות שנושאות גורמי סיכון גנטיים וסביבתיים להתפרצות סכיזופרניה. גורמי הסיכון הגנטיים הם בלתי נמנעים, ולשם כך די שיהיה בן משפחה אחד עם היסטוריה של פסיכוזה. גורמי סיכון סביבתיים, כגון דחק (סטרס) שכרוך בזוגיות, הם מגוונים ובהחלט לא ייחודיים לסכיזופרניה. שימוש בסמים הוא המשמעותי שבין גורמי הסיכון שאינם גנטיים.


אולם האם הקנאביס גורם לאמיתו של דבר לסכיזופרניה אצל בני אדם שאינם סובלים מהפגיעוּת הגנטית הזו? כפי שכבר נאמר לעיל, בהחלט לא, שאם כן היינו עדים לשיעורים מאוד גבוהים של סכיזופרניה בקרב הג'מייקנים בג'מייקה, האפריקנים באפריקה והאסייתים באסיה – שלא לדבר על המערב – היכן שעישון הקנאביס נהוג בקרב שחלקים גדולים מן האוכלוסיה. (דרך אגב, אנו עדים לשיעורים גדלים של סכיזופרניה בקרב אוכלוסיות שחורות בערים הגדולות בבריטניה ובמדינות מערביות אחרות, אולם תופעה זו היא ככול הנראה תוצאה של נסיבות ההדרה החברתית, העוני והגזענות – הן מצד הקהילה הרחבה והן מצד אנשי הרפואה אשר מפרשים התנהגותם הייחודית, הכרוכה ברקע התרבותי שלהם, כפסיכוזה.) אני מקווה שברשימת הדיאגנוזות הפסיכיאטריות בעתיד תיכלל גם הקטגוריה 'התעוררות רוחנית', שתאפשר לאנשים מסויימים להתנהג בצורה שתואמת לרקע התרבותי שלהם, בלי שיהיה הכרח לתייג אותם מבחינה פתולוגית. בינתיים אנו מוגבלים למרותו של הדגם הרפואי, על כל חסרונותיו והדעות הקדומות הנוראיות שלו.


להיות 'יועץ פסיכדלי' לערוץ טלוויזיה מוזיקלי


בשנת 2008 יצרה עמי קשר מפיקה מרשת MTV שהיתה זקוקה, כנראה לצורכי ביטוח, לייעוץ רפואי מקצועי בנוגע למגוון סמים פסיכדליים שהיא תכננה לתת למשתתפי תוכנית טלוויזיה שהיא פיתחה. שם התוכנית היה 'Dirty Sanchez' והיא כללה קבוצה של בחורים וולשים שהיו אמורים לטייל סביב העולם ולהתנסות בצמחים הפסיכואקטיביים הטיפוסיים לכול מקום ומקום. אפשר לומק שזו היתה גרסה פחות אנינה של התוכנית של ברוס פארי (Parry), 'Tribe', שהיתה בעת ההיא די פופולרית.


ממה שידעתי על 'Dirty Sanchez' (אני אותיר בידי הקוראים לברר את משמעות השם), הבחורים הוולשים ההם נודעו בגישתם הנמהרת והלהוטה לכול דבר שעשו. זו היתה הסיבה שלא נחזפתי להצטרף לפרויקט. שוחחתי ארוכות עם המפיקה והדגשתי בפניה באופן חד וברור, שאם היא מתכננת להביא את המשתתפים לאתרים נחבאים ורגישים בעולם כדי לפגוש שמאנים ולקחת חלק בטקסים רוחניים, זה חיוני מאוד שהם ילמדו את המנהגים המקומיים ויתנהגו בכבוד ובענווה הראויים. משמעות הדבר היא שהם ייאלצו להימנע, למשל, מנעיצת שק האשכים ללוח עץ, כפי שהם כבר עשו בעבר.


המפיקה הבטיחה לי שתנקוט בכול אמצעי הזהירות הנדרשים, וסיפקה לי את לוח הזמנים של המסע וכן רשימה של חומרים מקומיים שבהם היה בכוונתה להשתמש. ובכן, לאחר ששלחתי אליה הוראות מפורטות בנוגע לחשיבותם של הרקע וההקשר הסביבתי, ולאחר שהסברתי את ההכרח לכבד את עוצמתם וקדושתם של הצמחים הפסיכדליים, נועצתי בשורה ארוכה של ספרי עיון פסיכדליים – במיוחד 'אנציקלופדיה פסיכדלית' של פיטר סטפורד (Stafford) ו'צמחי האלים' (Plants of the Gods) של הופמן ושולטס (Schultes) – וגיבשתי רשימת המלצות עבור משתתפי התוכנית, שקיבלו את אישורה של חברת הביטוח ויצאו לדרכם. להלן יובאו הסיכומים שהוכנו עבור ההפקה על אודות מגוון רחב של חומרים טבעיים מרחבי העולם.


בדרום אפריקה חייבים לנסות את צמח הסקלטיום


קיימים לפחות שני זנים של הצמח הזה: 'סקלטיום טורטוסום' (sceletium tortuosum) ו'סקלטיום אקספנסום' (expansum). הצמח ידוע גם בשם mesembryanthemum ובדרום אפריקה הוא מכונה 'קאנה' או 'צ'אנה'. ההוטנטוטים השתמשו בו במשך אלפי שנים כהלוצינוגן שמשפר את היכולת הוויזואלית. אפשר לצרוך אותו באמצעות עישון, לעיסת העלים התוססים או ספיגת האבקה דרך הרקמה הרירית שבתוך הפה. הצמח מכיל את רכיבי האלקלואיד הפסיכואקטיבי מסמברין (mesembrine) ומסמברנין (mesembrenine). שני הרכיבים הללו עשויים לחולל תגובה פסיכואקטיבית, אך האפקט העיקרי של הקאנה הוא שיכרון קל שמזכיר במידה מסויימת את השפעת הקוקאין ומלווה במצב רוח משופר, דיכוי התיאבון ואנרגיה מוגברת. במינונים הרבה יותר גבוהים הוא עשוי לעורר קהות חושים כללית שבה המשתמש נכנס למצב מתמשך של טשטוש.


הסם אינו אמור להוות סיכון משמעותי כאשר הוא נלקח דרך הפה ובמינונים סבירים, כל עוד למשתתף אין רקע בריאותי בעייתי. בני אדם הסובלים מבעיות קרדיולוגיות חייבים להימנע מצריכתו, כמו גם כל סם מעורר דמוי-קוקאין. כמו כן, מכיוון שהסם מתפקד כמעכב קליטה חוזרת בררני של סרוטונין (SSRI), הוא אינו מומלץ לאנשים הנוטלים תרופות נוגדות דיכאון, ובפרט כל סוג של מעכבי מונואמין אוקסידאז.


כמו כל סם פסיכואקטיבי, גם את הצמח הזה רצוי ליטול בסביבה תומכת, בטוחה ושקטה, וכן כדאי לוודא תמיד שיש מי שנשארים מפוכחים על מנת שיוכלו לשמש כמנחים עבור האחרים.


באוסטרליה אתם עשויים לשקול ליקוק של קרפדת קנים


מנהג ליקוק קרפדות קנים קיבל בשנים האחרונות תשומת לב תקשורתית נרחבת. הרכיבים הפעילים הם 5-MEO-DMT ובופוטנין (bufotenine). מן הסתם, המנהג פופולרי באוסטרליה יותר מבכול מקום אחר – ולמעשה, אין מדובר בפעולה ממשית של ליקוק. מצמרר לחשוב איך בכלל הגיע התחביב המוזר הזה לעולם.


מקור השם העממי של קרפדת הקנים הוא השימוש שעשו בה להדברת מזיקים ביבולים של קני סוכר. קיימים כמה זני קרפדות המייצרים ארס שיש לו מאפיינים פסיכואקטיביים. מהם, הזן השכיח ביותר המתפקד כסם הינו bufo alvarious המכיל הן5-MEO-DMT והן בופוטנין. כל יתר זני הבופו מכילים בופוטונין בלבד.


קרפדת הקנים יכולה לצמוח עד לאורך של כעשרים סנטימטרים, יש לה עור יבש ומיובל בצבע אפור, חום, אדום-חום או זית, עם מגוון של תבניות שונות. מעל העיניים ישנם חריצים שנמשכים עד האף. תוחלת החיים של קרפדות הקנים הינה 10-15 שנים בטבע, והיא עשויה להגיע עד עשרים שנה בשביה.


הקרפדה מייצרת את הארס בבלוטת הפארוטיד הממוקמת מאחורי האוזן, וניתן "לינוק" אותו בעדינות מתוכה, לייבש ולעשן אותו (בדרך כלל בכלי קטן מזכוכית). מלאי הארס מתחדש כעבור חודש ואין צורך להרוג את הקרפדה על מנת להפיקו. אך מדי פעם הקרפדה אכן ממותת, ואז מייבשים אותה, מעשנים או אוכלים אותה, או שמבשלים לכדי תה עם טעם מעורר קבס. עישון הארס עלול לעורר תגובות מאוד חזקות שדומות לאלו של פסילוציבין (פטריות קסם) או LSD. ההשפעות מתחוללות במהירות והן עשויות לכלול עיוותים בתפיסה החזותית, שינויים בחשיבה ובזהות ושיבושים בתפיסת הזמן.


אין כל תיעוד לשימוש פולחני עתיק בקרפדת הקנים. הקרפדות הגיעו לראשונה ליבשת הדרומית במהלך המאה העשרים. אולם עם הזמן הן נעשו פופולריות בקרב היפים אוסטרליים.


אם תהיו אי-פעם בטונגה, מומלץ לנסות את הקאווה


קאווה (Kava – Piper Methysticum) הוא שיח ירוק-עד עם עלים גדולים בצורת לב וגבעולים עבים. ניתן למעוך את שורשיו ולהכין מהם משקה קר ומשכר. הרכיבים הפעילים שלו נקראים קוולקטונים (kavalactones) והם ללא ספק פסיכואקטיביים. השפעות המשקה נמשכות עד שמונה שעות וכוללות תחושת אלחוש בגרון ובפה, בחילות ואטקסייה (ataxia), שגורמת לנפילות תכופות. אנשים מדווחים על תחושת רוגע ועל הפחתה בחרדות החברתיות, בדומה לאפקט של שתיית אלכוהול.


בפולינזיה שבאוקיינוס השקט, היכן שהמשקה זוכה לפופולריות הגדולה ביותר, אנשים נוהגים לשתות אותו במינונים צנועים, בשעות הערב, כחלק מההווייה הקהילתית השגרתית. אבל המפיקה מרשת MTV סברה שהבחורים שלה יעדיפו דווקא להסניף את הקאווה. לפיכך הייתי חייב להזהירם שאלא אם כן יהיה ברשותם מיצוי מרוכז מאוד של החומר, יהיה עליהם להסניף כמות גדולה על מנת להשיג את האפקט המבוקש – וזה עלול ליצור בעיה חמורה בסינוסים ולהזיק למעברי האף. אין כל מסורת היסטורית של הסנפת קאווה, ולפיכך אין בנמצא מידע בנוגע לנוהג הזה. אינני יודע אם הם אכן הסניפו את החומר בסופו של דבר. הבה נקווה שהם לא עשו זאת, אם כי זה בוודאי עדיף על נעיצת שק האשכים ללוח עץ.


התחנה הבאה: הודו, בשביל שורש נחש הודי (Snakeroot)


זהו שיח ירוק-עד, הידוע גם בשמות Serpentwood או Rauvolfia, שגדל ביערות ההודיים ושבעונת האביב מצמיח שפע פרחים בצבעי ורוד ולבן. הרכיב הפעיל הינו האלקלואיד רזרפין (Reserpine) היוצר בראש ובראשונה אפקט של חומר מרגיע ומדכא. הצמח אינו ידוע במאפייניו הפסיכואקטיביים, אך ברפואה האיורוודית הוא שימש במשך אלפי שנים לטיפול בתופעות שונות, החל מהכשות של זוחלים ארסיים ועד טירוף.


קלמוס! קלמוס! התרקוד את ריקוד הפנדנגו?


קלמוס (Calamus) – הידוע גם בכינויים Sweet Flag, Sweet Sedge, Sweet Root אוMirtle Grass – גדל על אדמות ביצה בצורת עלי גבעול זקופים המניבים פרחים קטנים בצבע צהוב-חום. נהוג ללעוס את השורש, שטעמו מריר ונורא למדי. הרכיבים הפעילים הינם אלפא-אסרון (Asarone) ובטא-אסרון. בדומה לסמים מעוררים הם מגבירים את האנרגיה ומדכאים את הרעב, אך בה בעת גם משרים תחושת רוגע. הקלמוס, אם כן, מעורר עניין בשל היותו הן חומר מעורר והן סם הרגעה. יש מי שמשווה את הצמח ל- LSD, אך ייתכן שאלה אשר חוו באופן אישי את השפעות ה- LSD יחלקו על האבחנה.


אם תעצרו בדרום-מזרח אסיה, אל תשכחו לשאול על קראטום


צמח הקראטום (Kratom) נעשה פופולרי במערב בעידן האינטרנט. בסביבתו הטבעית בדרום-מזרח אסיה הוא מכונה לעתים קרובות Mambog, והוא שכיח מאוד בתאילנד, בחצי האי המלאי, בבורנאו ובגינאה החדשה. המקומיים נוהגים לייבש את העלים, ואז לעשן וללעוס אותם. הצמח מכיל שורה של אלקלואידים אינדוליים, וביניהם גם מיטרגינין (mitragynine), שבדומה לקלמוס עשוי להיות בו-זמנית חומר מעורר, כמו קוקאין, וסם מרגיע, כמו מורפיום. מעניין לציין שהצמח משמש כתחליף לאופיום במסגרת טיפול בהתמכרות לאופיאטים.


פטריות נונדה (Nonda)


הפטריות הללו מפפואה גינאה החדשה מעוררות סקרנות מפאת ההשפעות הוויזואליות שלהן, ובפרט האפקט המכונה בפי פסיכיאטרים "הזיית ליליפוט", שבה מופיעים בני אדם ובעלי חיים גמדיים. הפטריות עצמן, boletus manicus או boletus kumeus, הן בקוטר של כחמישה-עשר סנטימטרים, יש להן כובע בצבע לבן-קרם והן מכילות מגוון של אלקלואידים אינדוליים. בשל נטייתה של הפטריה לגרום להתקפי זעם אלימים, המקומיים עשויים ליטול אותה אם ברצונם להרוג אדם אחר. היא מן הסתם אינה מתאימה לפסטיבל גלסטונברי (Glastonbury).


ציפור בשם פיטוהוי


בגינאה החדשה חי גם עוף בעל נוצות צבעוניות ובהירות, הפיטוהוי העטוי (Hooded Pitohui). זהו זן של ציפור ארסיות שהמקומיים מכנים "אשפה" בשל היותה בלתי ראוייה למאכל (אלא אם כן מפשיטים את עורה בקפדנות מאומצת וצולים אותה על גחלים). כל דקירת מקור או שריטה גורמות לנפיחות ולנמלולים. הציפור מייצרת אנדוטוקסין (endotoxin) ששמו הומובטרכוטוקסין (homobatrachotoxin) המופק בגופה כתוצאה מאכילת חיפושיות קורזין (Choresine), והוא משמש כאמצעי הגנה מפני טורפים – בעיקר נחשים ועופות אחרים. טעמה הוא מאוד מריר, ובני אדם שאוכלים אותה נעשים לרוב חולים. אין בנמצא ראיות עדכניות על כך שיש לציפור תכונות פסיכדליות (אלא אם כן מביטים ביופיו המרהיב של כיסוי הנוצות שלה), אך קיימות עדויות אצטקיות מן המאה השש-עשרה על ציפור מעוררת חזיונות. ייתכן שמדובר בפיטוהוי העטוי, אך הסיכויים לכך הם קלושים למדי.


עלי האגרה (Agara) העזים מפפואה גינאה החדשה


העצים האדירים, ששמם Galbulimima belgraveana, הגדלים עד לגובה של כעשרים-ושבעה מטרים, מתהדרים בעלים מבריקים וחלקים ובקליפת גזע אפורה ומקושֹקשֹת. כאשר מבשלים את קליפת הגזע ביחד עם העלים, בתוספת צמח הנקרא ארריבה (Ereriba), מתקבל תה המכיל יותר מעשרים אלקלואידים שונים שגורמים לשינה עמוקה ולהופעתם של חזיונות. צמרמורת חזקה היא גם שכיחה, ואנשי מחוז אוקאפה (Okapa), היכן שהעץ צומח, משתמשים בעלי אגרה על מנת לאזור אומץ במאבק נגד הכוח הזדוני שגורם, לפי אמונתם, למגוון רחב של מחלות.


צמחי החזיונות של אפריקה


אפריקה טובלת במיסטיקה מזהירה. היא לא נופלת בעושרה הרוחני מהודו הססגונית, אם כי היא ממחישה זאת בסגנון נאצל ושקול יותר. כל סלע, עץ ונהר רוחשים היסטוריה רוחנית עמוקה ומיסתורית. מסעותיי ביבשת היו יותר מדיטטיביים וטעוני הגות מאשר חוויותיי בנחילים ההומים של המזרח, ובוודאי שהיו לא פחות רוחניים.


המושג 'רופאי אליל אפריקניים' מוכר היטב. אנו, הרופאים במערב, מתקשים להכיל את הרעיון שניתן לעסוק ברפואה שלא על בסיס מתודה תקנית ומבוססת-ראיות. רק ימים יגידו מי באמת מציע את ההתערבויות הטיפוליות הטובות ביותר להשגת בריאות הוליסטית ומלאה.


בני שבט הזולו מכנים את צמחי החזיונות בשם הכללי 'אובולאו' (Ubulawu). ישנם מאות סוגים שונים של קליפות גזע, פקעות, גפנים, שורשים, עלים, זרעים ופרחים המשמשים להכנת אובולאו – תערובת מקציפה שנצרכת באופן אוראלי. בין הצמחים המרכיבים את האובולאו נמצאים 'שורש חלומות אפריקני' (Heimia salicifolia), Acacia xanthophloea, Behnia reticulata וגם Dianthus mooiensus. בדרך כלל יותר מעשרים זני צמחים – לרוב כאלה הגדלים לאורך נחלים – משמשים את המרפאים ברקיחת האובולאו. שלא כמו האיוואסקה הדרום-אמריקנית, השפעות התערובת הן ייחודיות לכל אדם ותלויות באופן הכנתה. באופן כללי, עוצמת החלומות גוברת ולעתים גם אפשר שתירשם חווייה פסיכדלית מלאה ועשירה. שמאנים אפריקניים התייחסו לתרופה הזו כאל מזור אלוהי, כפי שמעיד הציטוט שלהלן:


אובלואו ניתן לנו מהאבות הקדמונים. הוא פותח את המוח ומעורר אותו לפעולה. הוא יוצר חלומות בהירים על רוחות אבותינו ומכשיר את הנפש לקלוט את מסריהם.


כאשר שהיתי במלאווי במשך חודשיים ועבדתי בבית חולים ליולדות (סיפור בפני עצמו), ביקרתי אצל רופא אליל מקומי כדי לטפל בכאבי מפרקים שסבלתי מהם בשל שברים מילדותי המוקדמת. האיש היה מעוטר בעורות של בעלי חיים, ובמהלך הטיפול הוא כרכר ללא הרף בין סירי פלסטיק, חלקים של ציוד אלקטרוני מקולקל וחיות שהיו נכנסות ויוצאות כל הזמן. הוא לא השתמש בצמחי חזיונות כלשהם (אני לא קיבלתי, בכל מקרה, אבל ייתכן שהוא עצמו היה תחת השפעתם). במקום זאת, הוא אחז בקרסולי במשך זמן רב, מלמל רבות, השליך קמעות אל המדורה והעלה מתוך האפר עמודים מיתמרים של ניצוצות. לאחר שיצאנו, ביקשתי מהמדריכה המלאווית שלי לתרגם עבורי את מה שהמרפא אמר על כף הרגל שלי. היא חייכה וענתה: "הוא אומר שכשתמות עדיין יהיו לך את שתי רגליך." באמת טוב לדעת.


עשן פרחי הקש של הזולו


פרח קש הוא צמח גבה קומה, כמו כל זני משפחת החמניות, והוא מייצר אשכולות של פרחים זהובים. הצמח גדל באפריקה, ובני הזולו נוהגים לעשן את עליו המיובשים. אף על פי שמרפאים מקומיים משתמשים בו כדי לעורר חוויות טראנס, הרכיבים הפעילים, קומרינים (coumarins) ודיטרפנים (diterpenes) אינם ידועים כבעלי השפעות פסיכדליות כלשהן.


ג'נקם


כאשר המפיקה מערוץ MTV שאלה אותי אם כדאי למשתתפי התוכנית לנסות ג'נקם (Jenkem), חשבתי: 'בוודאי, ועדיף שהם יעשו זאת ולא אני."


ג'נקם הינו תערובת של צואה ושתן אנושיים התוססים בתוך בקבוק ומפיקים גזים שנאגרים ונשאפים. כפי הנראה, הרכיבים הפעילים הינם מתאן ואתנול, והאפקט של חומר הינו גרסה מעודנת של התגובה לשאיפת דבק. מאידך, יש הטוענים שרעיון הג'נקם הינו הונאה שתכליתה למשוך תיירות סמים. מושלם.


אגוזי פנדנוס (Pandanus)


הצמח בעל הפירות הכבדים, הידוע גם בשם 'screw pine', גדל לאורך גדותיהן של ביצות מלוחות. על מנת להשיג את האפקט הרצוי, שאינו תמיד נעים במיוחד, יש לאכול כמויות עצומות של אגוזים. כמו רבים מהצמחים על פני כדור הארץ, הפירות הללו מכילים דימתילטריפטאמין (DMT) שעשוי לגרום להזיות. בני אדם משתמשים באגוזי פנדנוס לרפואה עממית, לכישוף ולפולחן, ונאמר עליהם שהם גורמים להתפרצות של "התנהגות בלתי רציונלית" המכונה 'שגעון הקארוקה' (Karuka).


מה עלה בגורלם של בחורי 'Dirty Sanchez'?


אינני יודע בדיוק מה אירע לחברי צוות התוכנית 'Dirty Sanchez' במסעותיהם. המפיקה מעולם לא שלחה לי תקליטורי DVD של הסדרה, על אף בקשותיי. אולם לילה אחד, שנים אחדות לאחר מכן, צפיתי במקרה בתוכנית שהציגה שני בחורים וולשים יושבים בתנוחת מדיטציה בצוותא עם שמאן כלשהו ממקום כזה או אחר בעולם. התרשמתי מהעובדה שהם הראו את הכבוד הראוי למנהגים המקומיים (אם כי לאחר זמן מה הם התגנבו החוצה, כי סברו שהשמאן המודט נרדם). והנה, השם שלי צץ לו לפתע בכתוביות הסיום: "יועץ פסיכדלי – ד"ר בן ססה." המשימה הושלמה בהצלחה.

61 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

יצירתיות פסיכדלית- המשך

חקר האופן בו החומרים הפסיכדליים משפיעים על היצירתיות מאמץ מרשים למדוד את ערכו של ה- LSD בהשפעה על היצירתיות האמנותית נעשה בסדרה ארוכת של חקרי מקרה אנקדוטליים על ידי הפסיכיאטר האמריקאי אוסקר ג'ניגר (Ja

bottom of page